יהלי עוז
"גם אם שוב אעצום את עיני השמש תזרח"
(מופע הארנבות של ד"ר קספר)
אני זוכרת שכששמעתי לראשונה בגיל 14 שאאלץ לעבור סדרה של ניתוחים ברגל הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הצלקת. לא הכאבים, לא בית החולים, לא הבריאות שלי ולא המשפחה שלי. הצלקת.
כל פעם שעברתי מול מראה בבית דמיינתי איך הצלקת תיראה. איך היא תהרוס את המראה שלי, תהפוך אותי לפגומה, תשאיר עליי סימן תמידי שיראה לכולם שמשהו אצלי לא עובד, לא מושלם. שלמות תמיד הייתה חשובה לי יותר מהכל, והמחשבה על קו אדום ובולט לאורכה של הרגל שלי הייתה בלתי נסבלת.
כשהגעתי למחלקה הכירורגית באיכילוב ביום הניתוח, כל דבר היה גורלי. החדר היה צריך להיות במיקום אידאלי, המיטה הייתה צריכה להיות ליד החלון, והחלוק הכחול של המאושפזים היה צריך להחמיא לי- כל זבוב הפך לפיל וכל הפתעה קטנה הובילה להתמוטטות נפשית. הייתי כל כך עסוקה בעצמי שאפילו לא הבחנתי בילדים הקטנים שהסתובבו במחלקה, שנראו יותר כמו גיבוב איברים מאשר בני אדם.
הלחץ המשיך והמחשבות לא הפסיקו לרוץ לי בראש עד שנכנסתי לחדר הניתוח. פתאום הכל הרגיש אמיתי. בפעם הראשונה הבנתי שאני נכנסת לניתוח. חשבתי מה אם יקרה לי משהו, מה אם הסיבוכים, שכשהרופא מנה אותם בכלל לא הקדשתי להם תשומת לב, יקרו דווקא לי.
ואז ההרדמה מתחילה לעבוד, והכל מפסיק. אין יותר מחשבות ודאגות, חמש שעות מצטמצמות לשנייה ואני כבר אחרי.
מהרגע שיצאתי מהניתוח שום דבר כבר לא היה משנה. אין מבוכה, מודעות עצמית, דאגות או בכלל מחשבות. הכאב משתלט על הכל. היה בזה משהו שקט, אני חושבת שהאשפוזים היו התקופות בחיים שלי בהן חשבתי הכי פחות. הצלקת הפכה בשבילי לתזכורת. סימן לפרופורציות.
לקראת התערוכה נתקלתי בתמונות שאמא שלי צלמה כשהייתי תחת השפעת ההרדמה. אני שם אבל לא נוכחת. העולם לא עצר כשנרדמתי. החיים ממשיכים גם כשאני לא בהכרה. הם לא תלויים בי. וזה גורם להכל להיראות קטן יותר.
בתערוכה זו בחרתי לעסוק בצלקות פיזיות וגם רגשיות- אירועים שנחרטו לי בזיכרון והשאירו סימן.