מאיה סופר
אדמה ושמיים
“Every hillside, every valley, every plain and grove, has been hallowed by sad or happy events
in days long vanished.”
ציטוט מתוך נאומו של סיאטל, המתייחס אל השתלטותו של האיש הלבן על אדמתו, ראש שבטי הדוואמיש (Duwamish) והסווקמיש (Squamish), שבטים מתוך העם הסייליש (Salish) של צפון-מערב ארצות הברית ודרום-מערב קנדה של היום. הנאום מתורגם משפת הלושוטסיד (Lushootseed) המקומית, לשפת משחר של שבטי השינוק (Language Trade Chinook ,שינוק: קבוצה של שבטים ועמים מקומיים של אזור מדינת אורגון בארצות הברית של היום) ולאחר מכן לאנגלית.
ביער, למדתי להביט למעלה ולחפש צורות באור הנוטף בין ענפי העצים שמעליי.
למדתי להבחין באדמה והאזוב מתחת לכפות רגליי העירומות, על הפירות המתוקים המטלטלים מענפי השיחים הסובבים אותי- על העולם ולא על גופי.
כל ציפור וכל עקבה של תן עזרו לי ללמוד ולהעריך את העמים שעמדו על האדמה עם כפות רגליהם עירומות לפניי, והכירו את אותן היערות ששוטטתי בהן, יותר טוב ממה שאני אכיר אותן בחיים.
בכל פעם שהייתי צופה בנוף החולף מיערות ירוקים ולחים, למטרופוליס אפור וממוסחר, נהגתי לשאול את עצמי:
איך הגענו לכאן?
איך כרתנו עצים בני מאות שנים ובינינו במקומם משרדים ומפעלים?
מתי שנאה, קנאה וניצול נהיו הבניין הכי גבוה ביער של עפר ובטון?
איך הם אכלו כל פרי, קרטו כל עץ, גרמו לכל שרך לנבול, לכל אצטרובל ליפול ולבסוף מצאו את דרכן לעיניי כל ילד או ילדה שנולד או נולדה לתוך אחיזתן?
מתי נהיינו אדישים לעצים הבוכים ולנהרות המתים?
איפה ה״אני״ של היער והאדמה, המביטה בפרחים סגולים ולא על צלקות אדומות, כאשר אותה האדמה מכוסה בבטון?
מתי, בדרכי חזרה מהיער לעיר, אני שוכחת ומאבדת את מה שלמדתי על עצמי בטבע, וחוזרת להיות אדישה?
בתערוכה זו אני מעוניינת להנציח מקום, הקרוב מאוד לליבי, שעלול להיעלם ולהרס. רציתי לשחזר את ההרגשה הקסומה והמסתורית שצפה בי, כל פעם שאני מוצאת את עצמי באמצע יער, בין שרכים וגזעים של עצים בני מאות שנים. ובלי לשכוח ולהזכיר לי ולעולם שלמקום זה שאני כל כך אוהבת, יש היסטוריה פחות קסומה ומסתורית. זוהי היסטוריה של גניבה וגזענות- של עם שנדרס תחת המגף של האיש הלבן ונשכח על ידיו.