עדן דיקובסקי
בא לי הביתה
מהו בית?
בילדותי, בשעה שנמלאתי עצב ודמעות זלגו מעייני, הייתי מבקשת, או מהמבוגר האחראי שהיה לידי או מעין בקשה מהיקום, לחזור הביתה.
"בא לי הביתה", הייתי דורשת בתקיפות.
הדבר האירוני, הוא, שלעתים זה נאמר גם כשהייתי פיזית בבית.
הסביבה שלי לא ידעה איך להכיל צורך זה, ואם להיות כנה, עד היום, כבוגרת, אין בידי הכלים להבין זאת בעצמי.
כשהייתי קטנה, הביטוי היה נהיר בעיניי - לעתים הבית פשוט לא הרגיש כמו בית, כמו המקום המכיל והעוטף שבית אמור להיות. לעתים הוא זה שמייצר את הכאב - והוא כבר לא ״ההביתה״ שאני מדברת אודותיו.
כל הילדות שלי חיפשתי אחר התחושה הזו שאני זוכרת, התחושה המכילה הזאת של בית, המקום שיגן עליי ושארגיש בו בטחון ללא תנאי. פעם בי צורך עז למחסה, כמו מעין רחם – אך זה נותר כמשאלה נשכחת בעוד הבית הסיר מעצמו את האחריות והותיר אותי לבד.
בזה עוסקת התערוכה שלי – העיסוק התמידי שלי בחיפוש אחר בית ואחר הגדרתו. מהו? איפה מתחיל והיכן נגמר? אולי זהו מקום קונקרטי, שמבחינה מילונית נקרא בית, או שמא משפחה היא בית; האם בית קשור לקשר דם בהכרח, ואם כן- האם זה אומר שבית לא תמיד יהיה המקום הבטוח שלי? האם לבית יש תלות אינסופית באנשים, שבלעדיהם הוא אך ורק חלל ריקני שמשתוקק שימלאו אותו בחיים?
האם הבית שאני חוויתי זה הבית שמגיע לי?
כל חיי אני מחפשת אחר הדבר הזה, המקום שבו ארגיש בבית, אבל מהו? לאן אני מבקשת לחזור? האם אי פעם אמצא את המקום הזה, או שבית זה דבר אבסולוטי, שהוכרע ביד הגורל? האם לעד אגשש בחשכה בחיפוש אחר הדבר הזה, שיתכן והוא בכלל כזב? מה נכון ומהי אשליה?
מהו בית אם לא מיצג, שהאנשים בו מנסים להראות שהכל צבעוני ואת האפור מטאטאים מתחת לשטיח? המקום היחיד בו הגעגוע והסלידה, הכואב והעוטף – הם כולם אחד.
בתהליך היצירה שאפתי להעביר רסיסים מהחוויות שעברתי בביתי, מעין פאזל שאין לו את כל החלקים; כמו כן את המטמורפוזה שעבר הבית שלי בציר הזמן הנתון. בין היתר העדות לגירושי הוריי בינקותי ושינוי הדינמיקה המשפחתית במהלך השנים - ואיך אלו השפיעו על נקודת המבט שלי על העולם ועל הדרך שבה אני רואה בית. אני עוסקת בכל מה שבית אומר עבורי, וכן בחוויות שבכלל גרמו לי לרצות לחזור הביתה. מהן חוויות עד כדי כך משמעותיות שביכולתן לטשטש את הגבולות - עד שדווקא הזר נהפך למוכר.
שום דבר לא מושלם בחיים, ואין בית מושלם.
השאלה אם יש בית בכלל.