שיר פטל
עובּרים, צמחים ומחשבות
מתוך הרבה מחשבות איך לעורר את הצופה התחלתי לצייר בפנדה צבעונית עם המון צבעים צורות מופשטות בעיקר עיגולים אסימטריים וכל מיני צורות מעוקלות ולא מתחברות אחת לשניה. קשרתי את זה לתאים בגוף וצורות אורגניות מהצומח. עם הרבה פיתולים בהמשכים עם צבעים רבים ועזים. הצורות לצד הצבעים מזכירות לרוב ורידים ותאים. ולצד כל אלו צורת עובר שיוצא מהם צמח מתפתל, מתפתח מקטן לגדול כמעין תהליך התבגרות שהעובר עצמו לא עובר.
לאט לאט התאים והורידים התקשרו לי במובן של המשפחה. משפחה גרעינית קטנה שאני חיה בה. עם סבא ואמא שעוטפים אותי בכל מובן ושומרים עליי. כל הורידים והצמחיה מקשרים אותי אליהם.
העובר עצמו הזכיר לי את עצמי ורצוני להיות מכונסת ולבד לברוח מהכל בדיוק כמו עובר שאין לו שום דאגות ורעשים שיכולים להפריע לו להיות הוא. וככה אני מרגישה שלפעמים באמת אין לי את המקום השקט שאני צריכה וזקוקה לו. ובערך לכל עובר מחובר איזה וריד קטן שמתחבר עליו ולא נותן לו ללכת ולצאת בדיוק כמו משפחתי שאני מחוברת אליהם והם תמיד איתי. גם אם לפעמים אני לא רוצה הם תמיד שם לא עוזבים אותי.
ובעצם הצמחים המטפסים מבני האדם בצורת עובר הם חלק מתהליך של למידה והבנה שלי עם עצמי איך למצוא את המקום השקט שלי בתוך כל הרעש והבלגן ולא לתת לאף אחד להיכנס למחשבות שלי ולערר אותי בנושאים כאלו או אחרים. וזה תהליך ארוך וקשה שעדיין לא הצלחתי אותו לחלוטין.